אני רוצה לספר לך על הסקטים.

אתה זוכר שבאת לבקר אותי, וחיכית על יד הבוטקה של השומר

שיתן לך אישור לעלות את השביל עם הרכב?

זוכר איך רצתי מסוף השביל אליך בקריאות נרגשות,

"אבא! אבא!"

אתה זוכר שנפלתי ונפצעתי בברכיים, והמכנסיים נקרעו בדיוק בברך?

אבל קמתי מהר, בשביל שלא תדאג,

וגם בשביל לחבק אותך מהר.

וכששער הברזל נפתח, וקפצתי עליך והרמת אותי גבוה…

אמרת: "עוד מעט כבר לא אוכל להרים אותך, את ממש נערה".

זוכר?

ונכנסנו לרכב ועלינו יחד את העלייה.

והילדים מסביב קינאו.

הם סיפרו לי אחר כך, בלילה, בכיבוי האורות,

שהם רצו גם… שאבא שלהם יבוא.

ואז ניגשת לבאגז' והוצאת חבילה גדולה.

חייכת אליי חיוך ענק, כאילו שמישהו הביא לך מתנה,

ואמרת: "את אפילו לא מדמיינת מה קניתי לך".

אז אני רוצה שתדע שידעתי.

רק עשיתי את עצמי כאילו שאני לא יודעת.

ידעתי שקנית לי סקטים.

אורי גילה לי ואמר לי שאמרת שזה סוד.

אבל אני רוצה שלא תכעס עליו,

כי הרווחתי עוד כמה ימים של אושר.

ואתה הרי תמיד אמרת:

"הכי חשוב שתהיי מאושרת".

אתה זוכר?

אני זוכרת.

ואני רוצה שתדע,

שנדמה לי שאני מאושרת.