
אם יש לכם זיכרון משנות השמונים של ילדה קטנה עם קוקיות, יושבת על המדרגות בקולנוע אילת ורואה סרט, דעו
זאת אני.
חופש גדול. אמא עובדת בבית הקולנוע. בתחילת המשמרת, מאחורי חלון זכוכית, הייתה מוכרת כרטיסי כניסה לבילוי הכי שווה בעיר. בהפסקה הייתה עוברת למזנון ומוכרת פופקורן וגלידה אמריקאית בטעמים שוקו-וניל, או רק וניל, או רק שוקו, עם טעם שלא אשכח לעולם.
המכרטס בכניסה הכיר אותי, גם האיש בחדר עם הסלילים הגדולים. פעם אפילו הרשה לי לשבת אתו ולצפות מלמעלה. "את רואה? כשהסרט מתחיל לקפוץ בצדדים, זה אומר שצריך להחליף סליל. תכף נצא להפסקה". ואז היה מרים את הסליל הענק, אחד מיני רבים, ומחבר למכונה הגדולה שמוציאה אור וקול.
היו לאמא חוקים מאוד ברורים, אסור היה לי לדבר עם הכרטיסן. "הוא צריך לבדוק שאף אחד לא נכנס בלי לשלם, אז אל תפריעי לו," הייתה אומרת, "ואל תתיישבי על שום כיסא עד שמכבים את האור".
לפי התורים בכניסה, הייתי יודעת אם אראה את הסרט על המדרגות או אתרווח בכיסא האדום המתקפל, עם גביע גלידה אמריקאית בטעם שוקו־וניל שאמא הכינה במיוחד בשבילי, עם ארבעה סיבובים במקום שלושה.
אך מכיוון ש"גריז" היה הסרט הכי שווה שיצא עד אז לאקרנים, מצאתי את עצמי במשך כחודשיים, שלוש הצגות ביום, יושבת על המדרגות ובוהה בסנדי. זה לא הפריע לי, להפך. יכולתי לראות את סנדי שלי מכל זווית. אהבתי את סנדי, אוהו כמה שאהבתי את סנדי. גם כשהייתה נערה עדינה בשמלה לבנה עם קארה בלונדיני, גם כשלבשה מכנסי עור שחורים ונענעה את הישבן ברעמת תלתלים גדולה.
בלילות במיטה, הייתי מדמיינת שאני חברה של סנדי, שאנחנו מתלחששות והיא מספרת לי על בנים, שטרבולטה מחזר גם קצת אחריי ואני מחייכת אליו ברכות, כמו סנדי. בבוקר הייתי מתאמנת על הריקוד הכי מפורסם בעולם, גונבת לאמא פילטר "אירופה" מהמאפרה ו"מכבה" אותו עם הג'יבוטי שלי על הפי-וי-סי שבסלון. כמו סנדי.
היום קראתי שאוליביה מתה, כמו אחד האדם. אפשר לקבור הכל, את כולם – אבל לא את סנדי שלי.
Oh, Sandy, Sandy, can't you see I'm in misery
