
על הכביש הראשי של אילת, קצת אחרי החנות של עמרם ויעל דרומה, עמד בית כנסת קטן . לא היה לו שם. או אולי כן, כך או כך, ממילא כולם קראו
לו "בית הכנסת של התימנים".
"אתה בא לבית הכנסת?" היה אבא שואל את כל מי שרק פגש, כחודש ימים לפני יום הכיפורים, כמו מארגן לעצמו פגישת מחזור.
ביום ההוא היה מתארגן כביום חתונתו (נו, ניסיון לא היה חסר לו). מגלח זיפים, לובש חולצה לבנה, מניח כיפה על הראש, טופח לעצמו על הלחיים
ריח חריף מהבושם בבקבוק הירוק עם השרשרת מכסף עליה, אוחז את התפילין שהוצאו מהבוידם מתחת לבית השחי, וצועד אל בית הכנסת כאחרון הרבנים.
גם לאמא היו הכנות. "מה את מביאה איתך?" הייתה שואלת את חברותיה "לשולחן העגול".
מכינה רשימת מאכלים למרתון הקלפים שיפתח אצלנו בבית בתחילת הצום ויסתיים בתקיעת השופר.
"על מה אצום? לא עשיתי רע לאיש," כך הייתה עונה כשהייתי שואלת אותה למה לא צמה. מה שנכון נכון, אמא שלי לא עושה רע לאנשים.
לא גדלתי בבית דתי, למרות שסבי היה סופר סתם, וכשסבתא הייתה קוראת בכתובים הייתה דומעת. את מעט המסורת שנטמעה בי אספתי מהפנימיות בהן התחנכתי.
אני אוהבת את היהדות. אין לי כוח וסבלנות לכל הטקסיות סביבה, מתקשה להאמין שיש מישהו שרוצה שהתלמידים שלו ילבשו צ'תאלפים שכבות בארבעים מעלות חום,
רק על מנת לבקש ממנו תקווה. לא יכולה לשמוע חוזרים בתשובה שמצטטים לי משפטי גאולה, ומיד אחר כך יורקים על האדם הראשון שפוגשים.
היהדות הרבה יותר יפה ופשוטה מזה.
"אני רוצה לשבת על ידך," הייתי אומרת לאבא כשהייתי מגיעה לבית הכנסת להפסקה קצרה ממרתון האופניים האדומים שלי. "השתגעת? אסור לך!"
היה נבהל ומסתכל לצדדים, מתפלל שאף אחד לא ראה את הבושות שהבת שלו עושה לו. "הנה, לכי לשם," היה אומר ומצביע לעבר הווילון שאחריו היו מוסתרות נשים.
"אני לא רוצה לשבת שם," הייתי מוחה.
"איזה בושות, איזה בושות את עושה לי. לכי… תמשיכי להסתובב עם האופניים, אבל אל תשכחי לחזור לשמוע את התקיעות, כי אחרת כלום לא שווה."
בדרך החוצה הייתי מתפלחת אל המטבח הקטן שבכניסה, מחטטת בערמות השקיות עם הבצקים והנענעות שהביאו המתפללים לצאת הצום,
לוקחת חתיכה מפיתה או בורקס לדרך. תולשת גבעול בושם מחצר בית הכנסת, שואפת אליי את הריח שלנצח יזכיר לי תמימות וילדות, ואת אבא,
וחוזרת לדהור בכבישים הריקים.
את הצום הראשון שלי עשיתי בצבא, כאשר הטבח מנתיבות אמר לי: "מה אכפת לך לנסות? אני מבטיח לך שאם תצומי אכין לך לאכול כל מה שתבקשי."
כנראה שזה היה ממש מפתה, כי מאז צמתי יותר מעשרים שנה. צמתי כי כולם צמים, צמתי כי רציתי שילדיי יחוו קדושה ויהדות.
כשבגרו ובחרו מרצונם שלא לצום, הפסקתי גם אני.
והנה, עוד רגע מגיע כיפור ואני מנסה להיזכר בימי כיפור האחרונים, ואין לי שום זיכרון מהם, כי כבר כמה שנים שהיום הזה הוא רק עוד יום עבורי.
אבל השנה זה מרגיש לי אחרת.
בא לי שהיום הזה כבר יגיע, בא לי שליום אחד יהיה פה קצת שקט, בא לי שכולם יצומו בו, שיהיו בתענית שתיקה, שיתכנסו בתוך עצמם ובאמת באמת יעשו חשבון נפש.
בא לי שכולם יבקשו סליחה מכולם, ושכולם יסלחו. בא לי שבתקיעת השופר יפתחו שערי השמיים, וההוא שכולם מתפללים אליו יגיד: "וואלה, הגזמתי".
אבל הוא לא יגיד, כי תכלס לא ממש מגיע לנו. אנחנו כל כך רחוקים מזה, לא סלחנו לעצמנו, איך מישהו יכול לסלוח לנו בכלל?
עוד לא באמת הפנמנו את המציאות, את הנזק שאנחנו גורמים לעצמנו. אילו רק היינו מבינים…
כל אחד מאיתנו הוא בת יענה, יורק על כולם ואז טומן את הראש בחול. כיפור אחד לא יצליח לסדר את כל חוסר האמון שנוצר, את כל האנדרלמוסיה,
את התהום שנפערה.
הוא לא יגיד "וואלה, הגזמתי", כי עוד לא הבנו שכולנו כלים שלובים.
שבלי ענן אין גשם, ובלי גשם אין עצים, ובלי עצים אין צל, או פירות, או סתם שלכת יפה, או אפילו נייר.
כי עוד לא הפנמנו שלמילים יש כוח כל כך גדול ויש להן משמעות. וכל מילה היא הענן שמביא איתו את הגשם, היא התחלה של משהו.
כי כנראה עוד לא הבנו שכל מילה שיוצאת לנו מהפה מגיעה כל כך, כל כך רחוק, משנה סדרי עולם וסדר יום.
הגזמנו. כמו שלא הגזמנו אף פעם.
אני מאמינה שכל אחד בתוך תוכו כבר קצת מבין שהגזים, אבל העץ הוא גבוה, ואין מי שיביא את הסולם,
כי כולם, כולל כולם, כבר למעלה למעלה, בצמרת.
והלוואי ביום הזה נעשה חשבון נפש, אמיתי! ונחשב מסלול מחדש, וכל אחד מאתנו
יאמר לעצמו, רק לעצמו. רק מילה אחת,
הגזמתי.
ואולי, אולי רק אז יתחיל לטפטף פה קצת גשם.
