שום דבר לא מפחיד אותי, כמו הרגע בו אתעורר בבוקר, אפתח את המקרר – ואין חלב.

השבוע הייתי במדי ב' משמרת ערב במרפסת שלי, כשמשום מקום הבזיק לי לראש שאין לי חלב לבוקר. מי שמכיר אותי יודע: אם הגעתי למשמרת ערב, אין יציאה משטח הבית, גם אם לני קרביץ יבקש ממני לאסוף אותו מתחנת הרכבת. אין. לא קמה.

אממה, חלב זה משהו אחר. יש לנו יחסי אהבה-שנאה. תשע בערב, מניעה את הרכב ונוסעת לסופר הקרוב. סגור. מסתובבת בשכונה החדשה מחפשת פיצוציה. מצאתי. סגורה. מי סוגר פיצוציה בתשע דאם?

על המדרכה עובר אורח בן 70 לערך. "סלח לי", אני שאלת אותו, "יש כאן מקום שאפשר לקנות בו חלב?" הוא מסתכל על שעון היד ועונה: "תשעעעע! מה יש לך? השתגעעעת? (עם ע' והשתגעעעת בדיוק כמו של אבא). הכל סגור".

חזרתי הביתה, התיישבתי בסלון ודיברתי לעצמי: "אפי, חלאס. חלאס, תתאפסי על עצמך. חלב לא ינהל לך את החיים". "נראה לך?!!!" עניתי לעצמי מיד. "קומי עכשיו ותדפקי לשכנה מלמטה ותבקשי חלב". "וואט?" עניתי לעצמי שוב. "מי מבקש היום חלב משכנים?"

"היי… מה שלומך?" שאלתי את השכנה. "סליחה על השעה אבל…", וגוללתי בפניה את הסיבוב המפואר והכושל שלי ברחבי השכונה. "ממי, מה את רוצה, חלב?" לא עברו 20 שניות ובידי הייתה כוס גדולה של בירה מלאה עד גדותיה בלבן הקדוש. "תשמרי לך את הכוס, אני לא משתמשת בה". "וממי… אל תתביישי, אני פה, אה?"

בלילה במיטה, התגעגעתי. לכל כך הרבה דברים. חשבתי על זה שבחיים של היום כבר אף אחד לא מבקש חלב. אף אחד לא רואה נדיבות ורוחב לב שניתן לראות מכוס חלב אחת. אף אחד לא פותח את החלון ושואל: "סלח לי.. איפה קונים חלב". לוחצים על "איזי" ו"טיזי" או על עוד איזו אפליקציה שמכוונת אותנו ישירות ליעד מבלי לטעות בדרך. אין שום צורך לפתוח את החלון ולשאול: "סלח לי….", ולראות שזה בכלל משה, הבן של שולה, ולדבר שעה על הצבא.

התגעגעתי לאנשים שיש להם שעון על היד, שמסתכלים עליו ועונים "תשע ורבע" ולא "תשע ושש עשרה" – כי כך כתוב בנייד. התגעגעתי לחלון פתוח ברכב. התגעגעתי לרוח על הפנים. התגעגעתי לרוח. לאוויר. התגעגעתי לפשטות. התגעגעתי לאבא.