
"אם היו לך ביצים היית ראש הממשלה". "בטעות נולדת אישה". "איך.. איך את לא גבר".
הפסקתי לספור את הפעמים ששמעתי את המשפטים הללו מופנים לעברי לאורך חיי. שנים-עשר הסנטימטרים של עקבי הסטילטו, שהיו תפורים לרגליי 12 שעות ביום הרבה יותר מעשרים שנה, לא מנעו את הקביעה "בטעות את לא גבר". גם לא כשהתאפרתי ממש יפה או לבשתי שמלה סקסית מאדרפאקר.
למה? כי הייתי אישה חזקה. שידרתי חוזק (פחחח).
מאז שאני זוכרת את עצמי, היו לי יותר קשרים קרובים עם המין הגברי מאשר עם נשים. הם תמיד הרגישו נוח על ידי ואני על ידם, כל כך נוח שגם אם הייתי נכנסת באמצע שיחת גברים – "על מה הייתי עושה לה" וכו' – השיחה הייתה ממשיכה כרגיל, כולל תיאורים ממש, אבל ממש-ממש אינטימיים.
כשהיו לי ריבים עם בני הזוג שלי, ביקשתי בעיקר את דעתם ועצתם של חברי הגברים. שם יכולתי למצוא את האמת בלי הגנה. בלי "זה לא את, זה הוא" ו"ומי הוא בכלל" – אותם משפטים ששמורים לחברות הטובות המנחמות אישה במצוקה ומייצרות לה מציאות אשלייתית תקולה.
איכשהוא מתוך הדבר הזה מצאתי עצמי מכילה ומבינה אותם לעומק. לא היו להם מסכות או מגננות מפניי; גם כשכאבו, הפתיחות הייתה כנה ואותנטית.
הרבה מאוד שנים מתוך הלופ של חיי – קריירה שהשתלטה על כל המרחב, משפחה קרובה ורחוקה – בתוך כל הלופ לכאורה שגרתי, לא ידעתי בכלל שמשהו חסר בי או לי. לא ידעתי שחסרה בי נשיות, ומתוך כך, לא הורגש החוסר.
השיער היה מסודר, העקבים בסטייל, גם המכנסיים או הז'קט מהז'ורנלים, נו אתם מבינים… הייתי אישה "שווה", ו"שווה" שווה נשיות. (חוכמת הבדיעבד – אלק).
לפני כמעט ארבע שנים, מתוך משבר הקורונה (לימים אני יודעת לומר שזו מתנת הקורונה עבורי), כאשר במשך שנתיים הייתי בעיקר עם עצמי, תהליך ההסרה החל (כתבתי עליו כאן בעבר לא מעט, לא ארחיב). אבל בתקופה הזו הסרתי עקבים, הסרתי בגדים צמודים, הסרתי כמעט לגמרי חצאיות ושמלות, כל סממן נשי. זה לא היה מתוכנן, לא החלטתי שהנה אני מורידה מגננות, פשוט כך באמת הרגיש לי יותר נוח.
וככל שהשלתי יותר סממנים חיצוניים, התקרבתי באופן מפתיע אך טבעי אל עצמי. דווקא מתוך המקום החשוף, "החלש", נטול התפאורות, נגלה הרוך, הפשטות, המקור – הנשיות.
נשיות היא לא מילה נרדפת לסקסיות. נשיות היא עומק, היא תדר, היא רוך, היא חמלה, היא חוזק פנימי הרבה יותר מחיצוני. היא מיתרי קול רגועים, היא אצבעות ידיים משוחררות, היא אימהות רכה יותר, היא הקשבה שמגיעה בטבעיות. היא פתיחות, היא לסמוך, היא בתולית, היא ראשונית.
הנשיות מובנת בתוכנו. אין אישה לא-אישה או לא-נשית, יש אישה שמונעת מעצמה להתבטא. נשיות חבויה. חוסר ביטוי שנבנה ממגננות עבר או הווה. רובנו בכלל לא יודעות שכל החלקים האלה קיימים בנו, או לא מבינות שאנחנו בנשיות חסרה, כי פאקינג יש לנו מיני ועקבים, ו-7000 לייקים על תמונה בחזה חשוף.
אז נכון שזה נעים לעיתים לגנוב מבטים, לסובב ראשים, אבל חשוב להבין שלא לזה התכוון המשורר כשיצר את הנשיות.
סקסיות זה אחלה – נשיות זאת הוויה.
בקיצור, לכי תהיי אישה. תהיי את.
