אינגוור קמפראד תעשה לי ילד!

נעים מאוד, שמי אפי ואני בת חמישים, בעוד שמונה ימים בת 51 (י' באבא).

ובשבוע שעבר הייתי בפעם הראשונה באיקאה.

אף פעם לא הייתי חזקה בפאזלים.

את ביצת הקינדר הייתי נותנת לילדיי יחד עם פתק מצורף "עשה זאת בעצמך".

אף פעם לא הצלחתי להרכיב את הפלסטיקים הדבילים האלה שרק אלוהים יודע מה עושים איתם דקה אחרי שהם מורכבים, חוץ מלנדנד לשנייה ראש של חד קרן על מקל עם גלגלים בגודל של גפרור.

על מנת להשקיט את מצפוני מדי פעם הייתי קונה להם פאזלים 24 חלקים וביחד היינו נשכבים על הרצפה בסלון מרכיבים ביראת קודש את יבשת אפריקה או אירופה ומרגישים כאילו אנחנו צוות ההנדסה של נאס"א כשמולנו היה מונח הפאזל השלם.

בשבוע שעבר אחרי ששוטטתי עם ה-9000 אחוזי לחות בכל חנות אפשרית תרה אחר שולחן לפינת אוכל, מצאתי עצמי באיקאה.

מה אני אגיד לכם…

כבר במחסום הרגשתי את השונות כפרה עליכם אני אילתית.

החניונים האלה שמדביקים את הרכב צמוד צמוד על מנת להגיע עם האצבע לפלייה ולמשוך פתק לחנייה, וואלה לא בתודעה שלי.

אני רואה מחסום נפתח אני נכנסת בזרימה אחר הרכב שלפניי, משתלבת בתנועה כמו בכיכרות באילת.

וואלה לא הבנתי למה נסגר עלי המחסום באמצע.

שלום הנהן לי בוריס השומר ובחן אותי כאילו אני מוסטפא אל ג'אמיל עם מטען חורג על הגב.

זאת הפעם הראשונה שלי כאן אמרתי לבוריס, מאיפה מתחילים?

"תעלי במדרגות הנעות ופשוט תלכי לפי החיצים".

המדרגות הנעות בכניסה הרועשת הובילו אותי היישר אל המחלקה הראשונה:

אוכל.

עם ישראל חי שלי, יפים שלי, מה זה התור הזה בחנות לספות???

מה יש בו בקרואסון של יוהן שגורם לכם לעמוד 40 דקות לפני שקניתם נברשת?

התעלמתי מהקרואסון למרות שהריח לא רע והתחלתי את המסע של אפי בארץ הפלאות.

הלכתי לפי החץ והלכתי והלכתי והלכתי.

רק אלוהים עדי כמה פעמים הגעתי לאותה הנקודה.

נשבעת שהמוכרת במחלקה של הספות שקלה להזמין לי קב"ט.

נשבעת הצטערתי שלא לקחתי איתי כדור נגד בחילות.

והנה עוד פעם אברהם מהכלי פלסטיק, איפה הפינות אוכל דאם???

אה, "זה פשוט" אמרה לי הדבורה מאיה עם המדים צהוב שחור, "לכי בעקבות החץ אם את הולכת מהכיוון הזה תראי מחלקה עם פלסטיקים ו…".

כאן איבדתי אותה והחלטתי ללכת הפוך מכיוון החץ.

אנד גס וואט?

תוך דקה הגעתי אל המחלקה המיוחלת.

וואלה מה אני אגיד לכם הפתיעו אותי לטובה, אחלה שולחנות אחלה מחירים.

אני מצלמת את המספר כפי שהסבירה לי הדבורה התורנית ויורדת אל המחלקה האחרונה שתגאל אותי מיסוריי.

אהלן… אני נכנסת מחויכת (איימה איזה ביטחון נכנסתי).

אני רוצה הובלה.

הנה זה המספר… זאת התמו…

"גברת איפה העגלה שלך?"

לא אני לא צריכה עגלה, אני עושה הובלה.

"את צריכה עגלה".

לא לא אני לא צריכה יש לי רק שולחן ו… סחלב.

בזיק הסתכל על חברו יויו במבט של הנה עוד מפגרת הגיעה.

"גברת את רואה שם…" מצביע על הסוף של אצטדיון טדי, "שם יש עגלות, תביאי אחת משם ונמשיך לדבר".

לא… המשכתי לחייך בנועם.

לא הבנת, אני רוצה הובלה, לא צריכה עגלה.

"גברת… את צריכה!! והבנתי אותך! ושם יש עגלות, שם! תביאי אחת משם…! וממש משם נמשיך לדבר".

לא יודעת איך זה קרה אבל הרצינות שלו הפעילה אותי והגעתי לסוף האצטדיון לחלק של העגלות.

עגלות…

אלק עגלות, זה עגלה זה?

טוב עכשיו תעצמו עיניים ותדמיינו:

קחו משאית בטון, תורידו לה את כל החלק העליון, תאירו רק את הברזל התחתון (לא יודעת איך קוראים לו ולא הולכת להתעכב על זה כי אני בשוונג של הכתיבה).

בקיצור קחו את הברזל הזה עם הגלגלים… זאת העגלה! (שילדה?).

עכשיו תדמיינו לעצמכם אישה… גיל המעבר… "גל חום קיצוני היום" ציין ההוא בתחזית… ומשאית (החלק התחתון כן?).

איימה אפי, ווא על החיים שלך, לאן הגעת, רצית שולחן, איך את מדדה בטדי עם משאית איך????

בקיצור חזרתי לבזיק ויויו.

הנה עגלה אמרתי, עכשיו מה?

"יופי. עכשיו תלכי לשם, רואה שם… ת'35 (הצביע על ניו זילנד), תחפשי B ואז 999-ASSDER-554-88936 ותשימי לב שזה פעמיים S".

אס בתחת שלי (מלמלתי לעצמי).

לא הבנתי, עניתי.

"איזה חלק לא הבנת?" שאל ונאנח.

למה לסבך? עניתי, תבוא איתי נמצא ציק צ'אק את השולחן, אני אראה לך מה אני רוצה ושהמוביל יוביל.

"גברת" (עוד פעם אחת הגברת הזאת ואני משכיבה אותו על הרצפה ונותנת לו פיצוצים), "אף אחד לא בא! את באיקאה, הכל לבד, ההההההכל".

רגע…. לאן אתה הולך?

לא הבנתי, אני אמורה להרים את הפלטות עץ האלה שבחרתי בקפידה, את עוביים שיהיו יציבים וכבדים ומסיבים את אלה… אני???

לאן…? למשאית?

"כן, ומשם תלכי עם העגלה לקופות ואז למחלקת הובלות, תביאי את העגלה אליהם ותבדקי מתי יש לך משלוח".

ושקט על פני תהום.

אפי תנשמי.

אפי תנשמי, אפי את יודעת שאת מסוגלת להרבה, הוכחת לעצמך לא פעם בשנים האחרונות.

אפי לא ללכת… אפי לא. אפי לא. אפייייי.

ועכשיו שימו לכם בראש מנגינת רוקי בלבואה על המדרגות טה טה טה טה טה טהההה טה טה טה טהההה וכן הלאה, ביחד עם פופאי פותח ת'תרד.

והנה אני. אפי. אישה בשלה בת 50 בעוד שמונה ימים חמישים ואחת עם המשאית חלק תחתון והשיער שהפך ליזהר כהן, עם שתי הידיים עם דלקות בגידים מההרמות של המעבר, עם פלסטר יפה כזה לכל אורך היד ששם לי אילן כפרה עליו המדקר החדש שלי.

תהיו איתי לא להתפזר, אני בשלב של רוקי כן?!

אוספת את הפלטות עם הפעמיים S, מניחה אותן על המשאית שלי ונוסעת בזיגזגים כל הדרך אל הקופות עם פלטות בגובה של בורג' חליפה שמסתירות לי ת'קדימה, צולעת, נימול בידיים, זיעה של ג'ורדן בגמר, תלתלים מרגלית ומאושרתתת.

אין דבר העומד בפני הרצון, הא!

אקצר (אלק אקצר 700 מילים).

לא לקחתי הובלה, שמתי ביחד עם שימי את הפלטות ברכב, כמובן לאחר שקיפל לי את כל המושבים כולל שלי (עד עכשיו תפוס לי הצוואר, נשבעת הכל אמיתי) וחיכיתי שיגיע האיש שאני אוהבת שירים לי אותן הביתה (מי מי סופרמן?).

אבל… האיש שלי עסוק.

"אל תיגעי בזה אמר, בעוד יומיים אני מסיים מוקדם וארכיב לך".

אין בעיה עניתי בחיוך נשי מבוייש עם עפעוף ריסים איטי, אחכה לך אהובי…

אני אחכה כן כן…

תגידו לי לצבוע לבלונד ולא לחכות, תגידו לי… (יאללה סתמי אחד מספיק).

בקיצור מצאתי את עצמי למחרת 5 בבוקר, אני והפלטות וספר ההסברים של יוהן "עשה זאת בעצמך" על הרצפה.

תקשיבו לי טוב טוב, בתוך פחות מרבע שעה עמד מולי שולחן אוכל חתיך, אשכרה הרכבתי שולחן עם 500 ברגים ו-700 חלקים שאין לי מושג איך קוראים להם בתוך פחות מרבע שעה.

אני שלא הרכבתי קינדר, שלא אופה אף פעם בגלל הצורך בדיוק, החלטתי להיות מדויקת ולהקשיב ליוהן וממש הלכתי שלב אחרי שלב לפני ההוראות וזה פשוט קרה.

הכל התחבר בשלמות ובדיוק מופתי עם אפס מאמץ. כשנתקלתי בהברגה שהייתה טיפלה קשה הבנתי שלא עשיתי משהו נכון וחזרתי שוב להוראות. וזהו, הכל התחבר.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה?

כי בערב כשהבטתי בו בשולחן היפה שלי, חשבתי על זה שאיקאה היא קצת כמו החיים, שכולנו בעצם קופסא ארוזה בצבע זהה עם המון חלקים, רק בגדלים ומשקל שונים, ואיך הכל יכול להסתבך ברגע אם נעלם או נופל לנו איזה בורג ואיך זה משבש את היציבות, ואיך הכל יכול להיות יותר פשוט אם עושים במדויק את מה שכתוב בהוראות הראשוניות כי יש מישהו שיודע יותר טוב מה נכון.

וחשבתי על זה שכשחסר בורג אחד אז עוד אפשר להסתדר גם אם יש חוסר בשניים, אפשר לחיות, אבל בשלישי השולחן כבר ירעד ובחמישי הוא יתמוטט.

וחשבתי על הברגים שנפלו לי בדרך ולא הרמתי כי חשבתי שזה לא נורא כי זה בסך הכל בורג, ואז עוד בורג נפל וגם אותו לא הרמתי כי בכל זאת אני יציבה ומסיבית, ואז שאר הברגים פשוט הפילו את עצמם.

ולא עצרתי לרגע להסתכל על הוראות ההרכבה או על הקופסא השלמה בטמטום, ביהירות, כי אני יודעת לחבר, כי כל הקופסא הזאת קטנה עלי, אז מה זה עוד בורג?

עד שהכל קרס.

וחשבתי על כמה חשוב לראות את השלם, על כמה חשוב לא להיבהל מערמות הברגים כי כשהכל ביחד זה נראה מסורבל ומסובך ומבהיל, ואיך אם רק הולכים לפי הסדר מבלי לדלג על שלבים הכל מסתדר.

ואם נופל בורג אחד לא להתעלם, לא להגיד זה לא נורא, כי הבורג הבא שיפול יתווסף לחוסר היציבות של הבורג הראשון.

הוא כבר לא יהיה לעולם רק עוד בורג אחד שנפל, הוא יהיה זה שהתחיל את הנענוע, גם אם נדמה לנו שהוא יציב מבפנים הנדנוד כבר החל, גם אם הוא לא נראה לעין.

וחשבתי על זה, על כמה פשוט הכל הופך להיות אם רק לא מתעלמים מנפילת הבורג הראשון וכמה חשוב כשבעודו רופף להבריג אותו ובכך לשמור תמיד על היציבות, על הבסיס.

וחשבתי על אינגוור קמפראד שייסד את איקאה וישב עם אלפי יועצים, רואי חשבון כלכלנים.

אני מוכנה להישבע, אני מוכנה להתערב אפילו על שולחן האוכל החדש שלי, שהוא לא חלם שאת הכסף הגדול

הוא בכלל יעשה מהנקניקיות.