הסתובבתי לבד
שעת בין ערביים, נמל
השמש נמוך נמוך עוד רגע תבלע במים
תל אביב מתחלפת
אמא מזרזת שני ילדים שרבים למי נשאר יותר בארטיק
ולמי הצבע על הלשון בולט יותר
קשיש מורח קרם הגנה
לקשישה מטופחת עם
כובע רחב שוליים
ונעלי אצבע מהכיכר של העשירים
בחור צעיר מסתכל לעבר כלום, נשען על מזח
אולי חייל בודד, אולי בחור שעזבה אותו החברה
בא לנשום שקט
להתבונן במציאות פשוטה
באוזניות הפלייליסט שמסדיר לי נשימות
רק השפתיים של החולפים על פניי מספרות כי רועש בחוץ
בעולם שלי מתפזרת עכשיו נחת מחלחלת אליי
פנימה משיער הראש עד הבוהן
רגעים נדירים של שלווה
אני רואה אותו
השמש בגובה ים מסדרת תאורת רקע עוצרת נשימה
צללית של איש
עם כובע בלשים
סיגריה בפה
מחבר תולעת לחכה
אני מוציאה את Younan מהאוזניים
הגלים מתנפצים על המזח, הצליל הזה משתק אותי כל פעם מחדש
הכתום מתחזק מקבל גוון שלא
המציאו לו שם
הרוח נעימה היא אינה משתתפת בתחזית שאמרו עליה
ערוצי הטלוויזיה
נשמתי נעתקת
אין כלום לומר, כל אשר אומר
יהיה דהוי לנוכח הרגע הזה
שלפתי את הנייד
מהכיס האחורי וצילמתי
צילמתי את הצילום
הכי יפה שצילמתי בכל ימי חיי
איזה אושר.
הצלחתי לנצור את הרגע הזה
ככה עם הכל
עם הטיפות שהשפריצו על העדשה
עם השמש בגוון שלא המציאו לו שם
עם הים האפור והכחול והגל הלבן
עם האיש עם הסיגריה בפה והכובע של שרלוק
עם החכה עם התולעת
ואוו, איזו יצירה אלוהית
התקרבתי
עוד קצת
אני רוצה עוד
עוד מהדבר הזה
הרבה הרבה, מכל זווית
אני רוצה לצלם רק את החכה והגל,
אני רוצה רק את הפרופיל
חרוש הקמטים עם הסיגריה
אני רוצה
רק את הדלי הכסוף של פעם עם המים על הריצפה והנעל הדהויה
של איש הצללים שלי
אני רוצה
אני רוצה
עוד
ועוד
והנה השמש נעלמת לה
והיא משאירה אפור של לונדון
קר ואלגנטי וכל הפריים משתנה
האושר מציף
אני בונה בראשי סט צילומים מהאגדות
גואה מתשוקה ליקום
לרחש הגלים
לנצנוצים שעל המים
הההההההההא!
עיניים
יש לאיש הצללים שלי עיניים
ופנים
אני רואה את הפנים שלו
יש לו פנים
כן פנים
פנים מיואשות
נעלבות
מאוכזבות
פנים
נבהלתי.
נבהלתי מעצמי
סליחה אדוני
זה בסדר שאני מצלמת אותך? שאלתי אותו הוא שתק וסובב את הראש
סליחה אדון
שמעת את מה ששאלתי?
שמעתי...ענה
זה בסדר?
ואם אגיד לך שזה לא בסדר לצלם אותי
את תפסיקי?
נפל לי הלב
התעצבתי ברגע
אשכרה יש אפשרות אחרת?
יש אפשרות שהוא יבקש ממישהו
לא לפרסם והוא עדיין יפרסם?
מה את מתעצבת?
מה את מתפלספת?
הצד השני של המוח שלי התעורר
עד לפני רגע תכננת לעשות "לצללית שלך" בוק מהז'ורנלים
לפני שנייה לא ראית בכלל שעומד כאן אדם
עם דעה, עם פנים, עם חיים, עם משפחה
אם הוא לא היה מסתכל עלייך
לא היית עוצרת לרגע לראות אם יש לו עיניים ופנים ושם לצללית הזאת שלך
מחר היית מעלה פוסט מרגש ברשתות
על איש עם חכה וים
עד לפני רגע לא ראית שיש כאן
בן אדם
אלוהים! האיש שקוף!
איש הצללים שלי שקוף.
אני מתנצלת, אני מתנצלת מתנצלת, אני מתנצלת מעומק נשמתי אמרתי לו,
אני כל כך מצטערת
ניסיתי להקיא את האשמה,
להוריד מעליי את בהלת האטימות
"תירגעי אמר
אנשים מצלמים אותי כל יום כל היום
אף אחד לא באמת שואל אותי אם זה בסדר לי".
אז למה אתה לא מבקש?
ניסיתי לחלק בינינו את האשמה שהשתלטה לי על כל חלק בגוף
"התעייפתי מלבקש...ענה
מזמן הבנתי שצריך לבחור את המלחמות"
זה עצוב נורא מה שאתה אומר
"מה עצוב"?
זה עצוב שהייאוש תפס אצלך בית
"זה לא עצוב"
איך זה לא עצוב?
"זה לא".
אתה כל כך צודק עניתי, העצב מגיע קודם.
"אתם" חושבים (סיפח גם אותי) איזה יופי שקיעה ודייג וחכה, אין פה שום דבר יפה,
אני בסך הכל מנסה
להביא אוכל הביתה.
אתה מתפרנס מזה?
"אני צריך לדוג..." אמר
והתקדם אל המזח
אני מתנצלת שוב קראתי לעברו
אני אפי, איך קוראים לך?
"מה זה משנה... הרים את קולו
גם ככה תשכחי עוד דקה"
נו ..אל תהיה כזה, תנסה אותי.
צעקתי
"עזבי".
עזבתי.
עזבתי את איש הצללים.
את היצירה האלוהית שלי, מחקתי.
לא היראתי אותה לאיש
אני לא צריכה אותה, היא תהיה חקוקה לי בזיכרון
אי אפשר לשכוח אותה
גם לא את איש הצללים שלי
מורה הדרך, מיישר המהמורות.
וחשבתי על זה בלילה
כשהנחתי את הראש על כרית המחשבות שלי
על הייאוש
על שהוא מגיע הרבה אחריי העצב
ועל כמה אדם צריך לעבור עד אשר
הופך אפתי
וחשבתי על כמה אנשים שאני מכירה
שהם אפתיים
ועל זה שאני לא ראיתי או חשבתי או התייחסתי
למסלול הזה שלהם ועל כמה ומה שעברו
עד אשר הפכו לכאלה
וחשבתי על זה שלכל אדם
יש חלק בחיים שהוא הפך להיות בו אפתי
ונזכרתי בנסיעת רכבת ההיא
כשלידי ישבה בחורה צעירה
שדיברה ודיברה לאורך כל הנסיעה עם חברה בנייד
והם צחקו ואח"כ היא כעסה ואז שוב צחקה
ואז צעקה בהתלהבות וניגבה דמעה של התרגשות
וכאילו שלא הייתי שם
היא לא התנצלה
היא לא הרגישה לא בנוח
זה היה לה טבעי, צעירה שנולדה לתוך מציאות כזאת
שהדבר הזה בסדר
וכאילו שלא הייתי
והייתי שקופה
כמו איש הצללים שלי
גם אני לא אמרתי לה כלום.
וחשבתי על כל האנשים השקופים
ועל מה גורם לכולנו להתעוור במקומות מסוימים
ועל איך כל אחד מאתנו גם שקוף בעצמו
ועל שלמה ששר
אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים
לא נגיע לארץ חדשה.
שבת של שלום❤
Comentários