סלח לי, כי הגזמתי.

על הכביש הראשי של אילת

קצת אחרי החנות של עמרם ויעל דרומה

עמד בית כנסת קטן, צנוע. לא היה לו שם, אולי כן.

כך או כך

כולם קראו לו "בית הכנסת של התימנים."

כחודש לערך לפני יום הכיפורים

אבא היה שואל את כל מי שרק פגש

"אתה בא לבית הכנסת?"

כמו מארגן לעצמו פגישת מחזור.

ביום זה היה מתארגן כחתן ביום חתונתו (ניסיון לא היה חסר לו)

מגלח זיפים, לובש את החולצה הלבנה שהיתה מיועדת לתפילות

מניח כיפה על הראש

טופח לעצמו על הלחיים ריח חריף

מהבושם עם הבקבוק הירוק והשרשרת מכסף

אוחז את התפילין שהוצאו מהבוידם

מתחת לבית השחי

וצועד אל בית הכנסת כאחרון הרבנים.

גם לאמא היו הכנות

"מה את מביאה איתך?"

הייתה שואלת את חברותיה "לשולחן העגול"

מכינה רשימת מאכלים

למרתון הקלפים שיפתח אצלנו בבית בתחילת הצום

ויסתיים בתקיעת השופר

"לא עשיתי רע לאיש, על מה אצום" כך הייתה עונה

כשהייתי שואלת אותה למה היא אף פעם לא צמה.

תכלס, צודקת. אמא שלי לא עושה רע לאנשים.

לא גדלתי בבית דתי, למרות שסבי היה סופר סתם

וכשסבתא הייתה קוראת בכתובים הייתה דומעת

את מעט המסורת שנטמעה בי

אספתי מהפנימיות בהן התחנכתי.

אני אוהבת את היהדות, אבל יש לי אפס סבלנות

לכל הטקסיות סביבה, מתקשה להאמין שיש מישהו

שרוצה שהתלמידים שלו ילבשו צ'תאלפים שכבות בארבעים מעלות חום

רק על מנת לבקש ממנו תקווה.

אני לא יכולה לשמוע חוזרים בתשובה שמצטטים לי משפטי גאולה

ומיד אחר כך יורקים על האדם הראשון שפוגשים

היהדות הרבה יותר יפה

ופשוטה מזה.

"אני רוצה לשבת על ידך" הייתי אומרת לאבא

כשהייתי מגיעה לבית הכנסת

להפסקה קצרה ממרתון האופניים האדומים שלי.

"השתגעת, אסור לך" היה עונה בבהלה

ומסתכל לצדדים

מתפלל שאף אחד לא ראה את הבושות

שהבת שלו עושה לו.

"הנה לכי לשם" היה אומר

ומצביע לעבר הווילון שאחריו היו מוסתרות נשים

עם מטפחות על הראש

"אני לא רוצה לשבת שם" הייתי מוחה ונצמדת יותר.

"איזה בושות, איזה בושות את עושה לי

לכי... תמשיכי להסתובב עם האופניים,

אבל אל תשכחי לחזור לשמוע את התקיעות

כי אחרת כלום לא שווה." 

בדרך החוצה הייתי מתפלחת למטבח הקטן שבכניסה

מחטטת בערמות השקיות עם הבצקים והנענעות

שהביאו המתפללים לצאת הצום

לוקחת חתיכה מפיתה או בורקס לדרך

תולשת גבעול בושם מחצר בית הכנסת

שואפת אליי את הריח שלנצח יזכיר לי

תמימות וילדות

ואת אבא

וחוזרת לדהור בכבישים הריקים. 

את הצום הראשון שלי עשיתי בצבא

כשאשר הטבח מנתיבות אמר לי "מה אכפת לך לנסות

אני מבטיח לך שאם תצומי אכין לך לאכול כל מה שתבקשי"

כנראה שזה היה ממש מפתה כי מאז צמתי יותר מעשרים שנה.

צמתי כי כולם צמים, צמתי כי רציתי שילדיי

יחוו קדושה, ויהדות ומסורת.

כשבגרו ובחרו מרצונם שלא לצום

הפסקתי גם אני.

והנה עוד רגע מגיע כיפור ואני מנסה להיזכר

בימי כיפור האחרונים ואין לי שום זיכרון מהם

כי כבר כמה שנים שהיום הזה

הוא רק עוד יום עבורי

אבל השנה זה מרגיש לי אחרת

בא לי שהיום הזה כבר יגיע

בא לי שליום אחד יהיה פה קצת שקט

בא לי שכולם יצומו בו, שיהיו בתענית שתיקה

שיתכנסו בתוך עצמם

ובאמת באמת יעשו חשבון נפש

בא לי שכולם יבקשו סליחה מכולם

ושכולם יסלחו

בא לי שבתקיעת השופר יפתחו שערי השמיים

וההוא שכולם מתפללים אליו יגיד

"וואלה הגזמתי". 

ויסלח.

אבל איך בכלל אפשר לסלוח

אם לא הצלחנו לסלוח לעצמנו

אם  לא באמת הפנמנו את המציאות

את הנזק שאנחנו גורמים, לעצמנו.

לו באמת רק היינו מבינים...

כולנו בת יענה

יורקים ואז טומנים את ראשנו בחול

כיפור אחד לא יצליח לכפר על כל

על החוסר אמון שנוצר

על האנדרלמוסיה, על התהום שנפערה

הוא לא יגיד "וואלה הגזמתי"

כי עוד לא הבנו

שכולנו כלים שלובים

שבלי ענן אין גשם ובלי גשם אין עצים

ובלי עצים אין צל או פירות או סתם שלכת יפה

או אפילו נייר

כי עוד לא הפנמנו שלמילים יש כוח כל כך גדול

ויש להן משמעות

וכל מילה היא הענן שמביא אתו את הגשם

היא התחלה של משהו

כי עוד לא הבנו שכל מילה שיוצאת לנו מהפה מגיעה

כל כך כל כך רחוק

משנה סדרי עולם וסדר יום

כי עוד לא הבנו שהגזמנו...

כמו שלא הגזמנו אף פעם.

אולי אני תמימה או אופטימית

אבל אני מאמינה שכל אחד בתוך תוכו

כבר קצת מבין שהגזים, אבל העץ הוא גבוה

ואין מי שיביא את הסולם

כי כולם כולל כולם כבר כל כך למעלה

בצמרת הסבוכה והצפופה

והלוואי ביום הזה נעשה חשבון נפש

אמיתי!

ונחשב מסלול מחדש

וכל אחד מאיתנו יאמר לעצמו

רק לעצמו מילה אחת,

הגזמתי. ויאמין בה.

ויתנהל אחרת...

ואולי... אולי אז

יתחיל לטפטף פה קצת גשם.