לכל אי יש שם. בואו נדבר על זה.

בגיל 20 מיד בתום שרותי הצבאי טסתי לניו יורק, התאהבתי בה ממבט ראשון, מנהטן שיגעה אותי, הבניינים הגבוהים, הרכבות התחתיות, הסטייל ובעיקר האנשים, היו שם פרצופ

ים מכל העולם בדיינר השכונתי ישבנו שולחן לצד שולחן, אמריקאים, סינים, הודים, רוסים, ערבים וכמובן, איך לא, ישראלים, ואני שרק סיימתי את שרותי הצבאי בעזה, במקום בו נרצחו אנשים רק בשל היותם שונים בדתם, לא הבנתי איך זה יכול להיות הרי אנחנו הישראלים בקושי הסתדרנו עם עצמינו, מי שלא היה יהודי לא היה שייך, היה שונה ושוני הוא מינוס. ככה לימדו אותי, ככה חשבתי.

ערבוב האנשים מכל העולם, לימד אותי להכיר את האדם כאדם, בלי סטיגמות מוקדמות, להכיר מאפס, כולם שם היו שונים, גם אני. וכך יצא שהחברים שלי היו מרוקאי מוסלמי ממרוקו שדיבר אנגלית בשילוב מרוקאית ערבית, שחקן שחור מהארלם ששאל אותי בהכרות הראשונה איך זה לרכב על גמלים וחרדי לשעבר ממאה שערים שההורים שלו נידו אותו מכיוון שבחר להאמין בעצמו קצת יותר מאשר באלוהים שבשמיים

דרכם למדתי לראות את האדם שמולי כיחיד, דרכם הבנתי שאין איש בלי סיפור ושהסיפור שלי הוא רק עוד סיפור

אחרי ניו יורק חזרתי הביתה, לאילת, עוד לא הייתי מגובשת בדעתי על מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה וכבר הייתי גדולה, במודעת דרושים בעיתון המקומי הייתה מודעה שנראתה שונה משאר המודעות שהיו די קבועות אז בעיתונות המקומית, "דרושות מלצריות לובי, חדרניות, במקרים מיוחדים דרושה מנהלת ערב במלון גדול", עבודה במשמרות 7 ימים בשבוע, כולל שבתות וחגים, בקיצור הבנתם.. אין חיים.

ומכיוון שעוד לפני הצבא עבדתי כצ'קרית בבית מלון (זאת שיושבת ומגנה בגופה על הבופה בחדר האוכל, זאת שאומרים לה אנחנו זוג+ילד ואחריהם 4 ילדים משתרכים עם פרצוף שפוף ומבט האומר "אנחנו לא שייכים להם") ידעתי שמלונאות זה תחום שפחות מתאים לי, המודעה ההיא שידרה משהו אחר, היה בה "גלאם",

"ענף היהלומים מחפש אותך" בום! כל הצ'אקרות נפתחו לי, "לאטרקציה חדשה בעיר דרושה יחצנית, דרישות התפקיד, כושר שכנוע מעולה ומראה חיצוני ייצוגי", זהו. ומי אם לא אני שבגיל 12 שכנעתי את המוכר הפרסי ברחוב נווה שאנן למכור לי נעליים ב20 שקלים במקום ב 50, מי אם לא אני בעלת כושר שכנוע מעולה, בעלת מראה ייצוגי, טוב נו...לא יודעת, יכולתי אז בעיקר לייצג את מועדני הריקודים בעיר אילת, אבל התלבשתי יפה, דפקתי מיני של הביוקר, לבשתי חיוך מלוא שיניים, ואחרי שגורשתי וחזרתי, התקבלתי.

העבודה הייתה כיפית ומעניינת אבל לאחר 3 שנים בערך מיציתי וגם רציתי כסף גדול יותר, הייתי חייבת לקבל החלטה על המשך הדרך, לימודים אקדמאיים לא היו על הפרק, לא היה לי כסף להגיע לאוניברסיטה אז בטח לא ללמוד בה, מה גם שמסגרות תמיד חנקו אותי וכך מצאתי את עצמי מתלבטת בין עזיבת מקום עבודה נוח, עם אנשים שאני מאוד אוהבת לבין עבודה חדשה שאני פחות אוהבת אבל יהיה בה יותר כסף כמובן שהסובבים ביקשו להביע את דעתם, שהייתה גורפת, "מטומטמת, מי עוזב עבודה כזאת?"

אבל לאחר כמה ימים מקבלת ההחלטה שעליי לעשות שינוי ניגשתי למנכ"ל החברה והצעתי לו שאקים מחלקת שיווק משל עצמי, הצעתי שאעבוד רק על בסיס אחוזים כך שלא יהיה לו מה להפסיד, "תן לי כוח אדם אמרתי ואני אנהל, ניהלתי טוב-הרווחתי, לא הצלחתי אל תשלם לי גרוש", עסקה משתלמת לשני הצדדים וכך בגיל 24 מצאתי את עצמי מנהלת מחלקה של עשרה אנשים, עם אפס ניסיון, רק עם אומץ גדול, מוטיבציה בשמיים ואינטואיציה שאמרה לי, את יכולה.

לאחר כמה חודשים המחלקה פרחה ברמה שההצלחה הדהימה אפילו אותי, היא הפכה להיות חלק ניכר ומשמעותי בהכנסות החברה והתחלתי להרוויח כסף לא רע.

באחת הפעמים כשנגשתי לקבל את הצ'ק השמן שלי מאחד הבעלים של החברה הוא הסתכל עליי ואמר, "ממש רועדת לי היד כשאני חותם לך על הצ'ק הזה,

"את גם אישה וגם מזרחית".

זו הפעם הראשונה שמישהו דיבר אליי בבוטות כזו ובגזענות מבחילה, אבל המשפט שלו נאמר עם חיוך על השפתיים, אז חייכתי בחזרה ועניתי, אין לך מושג כמה זה משמח אותי לקחת צ'ק שמן מאשכנזי מבוגר. הוא הובך, הבין את עצמו וניסח מחדש.

היום הייתי עונה אחרת, כנראה שלא הייתי עונה בכלל, רק מחייכת ומצטערת בשבילו. על המקום הקטן והאטום בו הוא נמצא, על החושך בחייו, על האי יכולת לראות אדם כאדם.

למה אני כותבת את כל זה?

לפני חודש בערך, נו אולי קצת יותר, ראיתי ברשת סרטון בו מצולמת תוכנית הרדיו של אראל סגל

ובה התראיין, בחורצ'יק צעיר שכינה עצמו "טכנאי דרג א'" בחיל האוויר, הבחור התייחס לשביתת הטייסים ואמר שהוא אינו מוכן להגיע למילואים, כי הקול שלו בקלפי שווה פחות מקולם של הטייסים והחל לפרט את עשייתו למען המדינה ולמען החיל, סיפר שלימדו אותו להרכיב פצצות אבל אף אחד לא לימד אותו איך זה מרגיש להיות שקוף.

לא משנה באיזה צד אנחנו, אי אפשר היה שלא להתעצב מכאבו העמוק והאותנטי של אותו הבחור.

כך חשבתי.

עם מחנק בגרון שלחתי את הלינק בקבוצת ווצאפ מצומצמת וכתבתי "ממש עצוב ומתסכל" התגובה הראשונה שנענתה הייתה מחבר שאני אוהבת ומעריכה

"עוד בכיין".

השתוממתי.

איך זה יכול להיות? חשבתי לעצמי איך ומתי איבדנו את החמלה?

בעקבות המצב במדינה אנחנו פחות ופחות שופטים אנשים כיחידים, איכשהו קובצנו וסווגנו לקבוצות "כל הדתיים שודדים" כל השמאלנים יהירים, כל הימנים עיוורים", "מוות לערבים" "ערבים הם החיים" וכן הלאה... איבדנו את זה לגמרי,

יורים בלי בושה, מתייגים לפי קבוצות כאילו אין אדם יחיד ממול.

הקודקודים שיגעו אותנו, מפמפמים לנו סיסמאות כל כך גדולות שאנחנו עסוקים בכותרת ולא בתוכן, עונים בסיסמאות במשפטים סגורים כולם מבוהלים מהשלט הגדול, מבלי להתייחס לכתוביות הקטנות שהן בעצם תכלית ההכל.

הרשתות החברתיות שדדו לנו את האמפטיה, אפשר לומר בהן הכל, כולם מבינים בהכל וטוב יותר מהאחר וזה ממשיך כך גם בחיים עצמם, ממש הפך למציאות, כבר אין בושה לעמוד אחד מול השני וממש לירוק מילים בוטות ופוגעניות, זה או זה או זה, כי אמצע זה אולד פאשנד מדינה ברתיחה, מדינה דרוכה. ההקשבה התמוססה.

והכי עצוב, שאיבדנו את החמלה. איבדנו לגמרי את החמלה.

ומה בסוף?

בסוף כולנו מתגעגעים לימים ההם שבבונקר שכבו זה לצד זה ימני ושמאלני ואף אחד לא דיבר על זה, אף אחד לא היסס או פחד או זלזל או לעג על השני בשל היותו בוחר במפלגה כזו או אחרת, כולנו בסתר לבנו או שלא בסתר לבנו מתגעגעים לימים ההם

ולראיה זה מתבטא בסקרים, בסוף גנץ הוא זה שעולה בסקרים, לא כי הוא אומר משהו מאוד חכם, לא כי יש לו פתרונות קסם, לא כי הוא יפה הבלורית והטוהר (טוב נו אולי קצת), גנץ עולה בסקרים כי עייפנו. עייפנו מקיצון, גנץ עולה בסקרים כי עייפנו ממלחמות. איכשהו הוא מצליח להשרות נורמליזציה (אל תתחילו איתי פוליטיקה עכשיו, הוא עולה בסקרים נקודה, אגב לא בחרתי בגנץ, כנראה שגם לא אבחר). הוא משדר משהו ממקודם לפני שהתחלנו לשפוט ולתייג אנשים לפי קבוצות.

ומהי השפיטה אם לא טמטום אחד גדול, שחוזר אלייך בבומרנג, אגב בלי שאנחנו בכלל יודעים או שמים לב.

אנחנו שופטים אנשים, על פי צבע עורם, על פי גובהם, על משקלם, על איפה הם גרים, על איזה פתק הם שמים בקלפי. ומפספסים אנשים, אנשים יחידים.

אם הייתי צריכה לעבור אחרי הצבא את ראיון העבודה עם אותו הבוס שחתם לי אז על הצ'ק, כנראה שלא הייתי מתקבלת לעבודה כנראה שהוא לא היה צריך לחתום לי על שום צ'ק כנראה שלא הייתה קיימת המחלקה שהכניסה לו כל כך הרבה כסף.

תעצרו לרגע ותחשבו כמה אנשים טובים אנחנו מפספסים בדרך רק כי אנחנו שופטים אותם על פי קבוצות. אדם הוא אדם, הוא אחד, אם רק נבין את זה ונפזר את העלטה שכוסנו בה כולנו, נפגוש אנשים יפים בדרך כאלה שיכולים לשנות לנו את החיים, אם רק נקשיב (על באמת), אם רק ניתן צ'אנס, אם רק נכיל ולא נקטלג אם רק ניתן את כף הזכות המגיעה לכל אדם כמו שנכתב בפרק "ויקרא" (אחת המצוות החשובות ביותר ממש כמו מצוות שמירת השבת) "בצדק תשפוט עמיתייך", חייב האדם לשפוט ביושר ללא שיקולים קודמים כי כל אדם זכאי לכף זכות.

אז מה אכפת לנו לנסות מקסימום אולי ייצא מזה בסוף שלום עולמי.

שבת של שלום

הערות המערכת: - הפוסט אינו פוליטי, תגובות בנושא פוליטיקה יוסרו. - לכותבת אין שום כוונה לפגוע באיש, אם היא פוגעת במישהו היא מתנצלת - הכותבת קולטת עכשיו שהיא כתבה 1271 מילים – מה נסגר איתה?