top of page
תמונת הסופר/תאפי כהן

הלב נשאר אחרון


קראו לו יאיר היינו אז בני 12



כשהילד עם העיניים בצבע תכלת שר לי שיר אהבה

הוא לא היה מהילדים המקובלים

למרות עיניו התכולות ושיערו החלק

אני לא זוכרת כלום מיאיר

מלבד אותו היום בו שר לי

"היא תימניה היא נחמדה מוכשרת, היא יפיפייה

היא תימניה והיא תמיד נשארת התימונית"

(נשבעת שיש שיר כזה).

אני לא אוהבת אותך אמרתי ליאיר

באותה הישירות שאפיינה אותי

גם עשורים אחר כך

"אני מוכנה להיות חברה שלך

אבל לא חברה חברה"

מאז יאיר לא דיבר איתי

בסוף השנה עזב את הפנימיה

וזהו

לא חשבתי על יאיר או נזכרתי בו כמעט 40 שנה

ויום אחד משום מקום המוח שלי הקפיץ לי אותו

כשחשבתי על כמה כל דבר קטן יכול לשנות מסלול

חשבתי על יאיר, על כמה אומץ נדרש ממנו על מנת לשיר לי את השיר הזה

ואיך ברגע קלקלתי הכל

חשבתי לאן המשפט הקצר והברור שלי

הוביל אותו בחייו

על איך הרגיש מיד אחרי

על מה זה עשה לביטחון שלו

ואולי בכלל הוא סינן במוחו

"מי בכלל צריך אותה" ובזה נגמר הסיפור

לא יודעת...

וחשבתי על האיש ההוא מלפני חודש שעקף אותי בכביש המהיר

שהעיף אותי לשוליים ונתקעתי בעמוד תאורה

שפוצץ לי את המראה

על איך שינה לי את מסלול החיים ברגע

על איך שינה לי את הרגלי הנהיגה

סתם אחד שאני לא מכירה אין לו שם ואין לו פנים

ובכל זאת שינה בי כל כך הרבה דברים

וחשבתי עליי על כמה הייתי מבוהלת באותו הרגע

אבל לרגע לא כעסתי עליו או קיללתי אותו

בלי בכלל להתאמץ או להתאפק

כמה שנים אחורה הייתי נוסעת אחריו

על 200 קמ"ש, צופרת בחוזקה לכל הרכבים

שיפנו לי את הדרך

רק על מנת לעדכן אותו שהוא הבן של רחב

אבל זה אפילו לא עלה לי לראש

רק הודיתי לכל האלים על הזכות שלא התהפכתי

ולמה אני כותבת את כל זה ?

כי היום ברור לי לגמרי שכלום לא קורה סתם

ואם הוא עקף אותי כנראה שהמסלול שלי היה צריך להתעכב בכמה דקות

היום אני לא מתאמצת למצוא חשיבה חיובית

זה כבר לגמרי חלק ממני מהחשיבה

וזה ממחיש לי שהמוח

הוא רק חייל מאומן של הלב הנפש והמחשבות

וככל שנזין אותו במילים טובות במחשבות נעימות

בשקט, בתקווה, בחמלה, בענווה

באהבה

כך יראה היום יום

פשוט יותר

ולא... חיי אינם שזורים בשושנים

אבל נראה לי שהם די בפרופורציה

אם פעם חיי היו או סקנדל או פסטיבל

היום הם גם וגם

כל סקנדל הוא פסטיבל גדול של תובנות

הוא צעד נוסף לנפש חופשיה ואותנטית

אני זוכרת את עצמי ימים שלמים

אומרת בקול רם, אפי הכל בסדר, אפי הכל יהיה בסדר

גם כשלא הצלחתי לנשום

אני זוכרת את ההתחלה, שזה התחיל לעבוד

שדברים טובים התחילו להגיע

אני זוכרת בעיקר

איך קיבלתי אותם בפליאה

אני זוכרת את הרגע שמשהו בי השתנה

כשהבנתי שאשכרה יש לי שליטה על הטוב בחיים שלי

תמיד היו ויהיו "הפתעות" הן החלק שמזכיר לא לטבוע ביהירות או בהרגל

הן החלק שמרים אותנו עוד טיפה למעלה

אחרי הירידה התלולה

היום אני מבינה שבעזרת ריפוי הנפש הלב אני מפעילה את המוח

בעזרת ניתוב המחשבות, בעזרת צלילי הקול שלי

המילים שיוצאות לאוויר

אולי זה נשמע קצת רוחניקי, או אפילו קצת יהיר

לא זאת הכוונה, להיפך

אני גם יודעת שזה נשמע לעיתים מוזר

הייתי שם במקום ההוא הסקפטי רוב ימי חיי

במקום הסוגר הזה

אין לי דרך להוכיח את מה שאני כותבת אין לי נתונים סטטיסטיים

או איזה משפט חכם של הוגה דעות

אבל זאת עובדה

תדברו טוב יהיה טוב

תחשבו טוב יהיה טוב יותר

תאמינו שיקרה יקרה

תחלמו יש סיכוי גדול שיתגשם

ואם לא זה לא במקרה

משהו טוב יותר מחכה

דרך הלב תפעילו את המוח

שחררו אותו מקשיותו רככו אותו במילים

מפרגנות ואופטימיות לעצמכם ולסביבה

הוא כבר יספר למוח שנעים לו

משם זה מסתדר

כי למרות שלמוח אין אפילו שריר אחד

שרירי הלב מסוגלים לאמן אותו

לגרום לו להתגמש

תדברו אליו

אל הלב

הכל מתחיל ונגמר שם הוא הקובע

הוא מפעיל את הכל

אפשר

להיות בלי מוח אבל אי אפשר בלי לב

כמו במוות מוחי

הלב נשאר לפעום אחרון.

10 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page