ה' באלול, קורונה.
בבית העלמין של אילת, התקבצו אנשים רבים לקבור את אבא.
אנשים של פעם וחברים של עכשיו,
מקבץ רחב שהתעקש להגיע לכבד את כבוד המת
החדשות על סגרים ודוחות לא הטרידו אף אחד, "קירבה ראשונה" אמרו כולם, "אני קירבה
ראשונה פלוס", אמר החניך של אבא ממכבי האש בן השישים פלוס וניגב דמעה
השמש האילתית קפחה על ראשיהם של המנחמים, עם זאת, מזג האוויר לא היה נוכח בשיחות החולין
כולם דיברו על אבא, על איך פתאום, וכמה חבל ואיזה איש...
והטקס של הסוף החל
או הטקס של ההתחלה?
עוד אדע.
האנשים הזרים שבאו לעטוף ולהתעטף התפזרו. נותרנו אנחנו, חמישה אחים, חמש נפשות מבולבלות
שאיש אחד ושתי נשים קישרו ביניהם,
מנסים להבין.. מה מכאן? כל אחד זורק בדיחה ב"אווירת אבא", זורק ושותק
כאילו עשה את שלו והנה מותר לו עכשיו לרדת לרגע מהבמה ולהניח
לעצמו להתכנס בעולם שלו.
והיו שם עולמות
והיו בורקסים ושתייה ופיצוחים ו"קריסטל תותית" שאבא היה "חולה עליו"
וכל מה ששמים על שולחנות הבטון שראו בורקסים בכמות גדולה יותר
מהמאפייה הכי שווה בעיר. והייתה שם ציפור.
"בולבול".
התנודות והצחוקים והשתיקות שלנו לא הפריעו לו לבולבול, הוא הרגיש בטוח, מדי פעם קפצץ מצד אל צד
כאילו אמר "היי, תראו גם אני כאן".
"תיראי אותו" ניסיתי לשתף את אחת מאחיותיי ברגע שלי, הוא ככה כבר כמה דקות, זה לא נראה לך מוזר?"
שאלתי וסיימתי בקריצה, מנסה להקליל את המחשבה "המטורללת" שיצאה לי מהפה.
היא חייכה ולא אמרה מילה דרך המבט שלה יכולתי להבין את מחשבותיה "בחייאת ראבק שחררי אותי "מבולבולים" עכשיו
ותני לי להבין מאיפה אני מתחילה לארגן לעצמי את התופת", חיים בלי אבא.
לו הייתי קוראת את הטור הזה לפני שנתיים
היו לי שתי דעות מאוד נחרצות
בעל הטור חזר מפרו ונשארו לו תסמינים ממסע ההזיות,
או אידיוט.
ואני לא חזרתי מפרו
ואמא שלי אומרת שאני לא אידיוטית.
ערב פסח, ליל סדר ראשון בלי הילדים, לבד בבית, סירבתי בנימוס לכל מי שביקש לצרף אותי אליו אל שולחן החג,
שקט. רק רציתי שקט. לאחר "שעת אושר" עם עצמי וכוס יין שנייה במרפסת, שמעתי מהחצר למטה
את "המה נשתנה" של השכנים, "ככה רצית, לא? ביקשת שקט?" המחשבות רצדו במוחי
נעו בין מחנק הבדידות שלא הכרתי, לשקט הנעים שניסיתי לייצר לעצמי, השקט הפסיד.
20:00. ציוץ ציפור במרפסת לא מרפה, רק הולך וגובר ומפר את השקט שלי, איך יכול להיות ציוץ כזה בשעה כזאת? תהיתי
כשהציוצים לא פסקו יצאתי אל המרפסת
מול הכסא הקבוע שלי, על גדר הבמבוק במרחק של פחות ממטר ממני, עמדה לה ציפור
בולבול.
הוא לא נבהל מנוכחותי, להיפך רק הגביר את עוצמות הציוץ והסתכל אליי ישר אל תוך העיניים
כך במשך יותר מ 3 דקות!
"מה???" מצאתי עצמי מדברת לציפור? הוא צייץ עוד קצת ועף.
מאז אותו ערב בכל יום שבת בבוקר היה מגיע "הבולבול" מתיישב אצלי במרפסת בדיוק באותו המקום ומצייץ
עד שהייתי יוצאת אליו, מצייץ עוד קצת ועף.
הכלב שלי (הדביל יש לומר) שנובח על כל זבוב או משב רוח שעובר על ידו, מעולם לא נבח על הבולבול,
להיפך הוא היה מתיישב בפינה מביט בציפור, מידי פעם זנבו היה מתנדנד מצד אל צד (אבא שלי היה נוהג לבקר אותי בביתי בכל יום שבת)
מופרע? עוד לא שמעתם כלום
יומיים לפני שאבא נפטר, הכרתי את האיש שאני אוהבת
סיפרתי לו על הבולבול, "אני יודעת שאנחנו לא מכירים מספיק זמן אמרתי, אבל אני אדם שפוי. ברוב הזמן"
ובכל זאת... למרות שזה נשמע מטורף, אני משוכנעת, פשוט יודעת שלציפור הזו יש קשר
ישיר לאבא שלי
הוא חייך וסיפר שהתעורר בבוקר ועל יד מיטתו חיכתה לו... תנשמת.
"אני חייבת לקפוץ אלייך" אמרתי לחברה, את לא מאמינה מה אני עוברת...
בכניסה לבית שלה
קיבלתי שרשרת התראות מהווצאפ שלי
"מה זה כל ההודעות האלה, מי שולח כל כך הרבה הודעות ביחד" אמרתי לה כשאני עומדת בפתח ביתה,
"אה...עזבי, שלחתי לך כמה צילומים יפים, תסתכלי עליהם אחר כך. ענתה. יין?
על כוס יין בחצר, סיפרתי לה עליו
על האיש שהכרתי, על הציפור שלי על הציפור שלו
ובעודנו מדברות על הצפרות בחיי התיישבה מולנו ציפור, בולבול.
"את מבינה, את מבינה??? הוא לא עוזב אותי" צחקתי ומיד שלפתי את המצלמה וצילמתי אותו,
הוכחה לחברים שחשבו שהשתגעתי כבר תקופה
אני מסתכלת בנייד בוחנת את הצילום שיהווה הוכחה וראייה ל"טירוף" שלי ורק אז מבחינה,
שצילמתי את הבולבול שלי יושב על פסל של ינשוף שעמד אצלה בחצר,
תיראי צרחתי, בכלל לא שמתי לב לפסל, היא צחקה וביקשה שאפתח את הנייד שלי,
בנייד שלי
היו הצילומים שלה, אלה שפוצצו לי את הווצאפ, הם היו זהים לצילום שלי, אותה הזווית,
אותו המקום אותן הציפורים.
ערב שבת, השבת האחרונה לפני השנה למותו של אבי
עומדת במטבח ומבשלת מטעמים לשבת
"אמא, סבא כאן" צוחקת ביתי
מי? איפה?
"כאן בסלון".
כן,
הוא נכנס אליי הביתה נעמד באמצע הסלון וצייץ בהיסטריה
אני.
אדם שפוי לכל הדעות (טוב נו, לא לכל)
מוצאת עצמי מתהלכת אחרי "בולבול" החלילן מהמלין שמוביל אותי אל המרפסת
מתעופף אל מקום מושבו הקבוע,
המקום בו עמד בכל ימות השבת בשנה האחרונה,
רק שהפעם ציוציו היו שונים,
חזקים יותר כזועק לעזרה, ממש צווחות
ואז הופיעה ציפור נוספת, בולבולית, אם כך קוראים לה לנקבה
ושניהם ביחד צווחו, צווחו המון, צווחו חזק
בתוך הערסל שתלוי אצלי במרפסת היה מונח
בולבולון, נו, גוזל של בולבול
הם הסתובבו סביבו אחוזי תזזית כשהם מצייצים ציוצים מחרישי אוזניים
הגוזל הקטן יצא מהערסל שלי וביחד הם נעמדו על גדר הבמבוק שלי
צווחו במקהלה מספר דקות
והתעופפו. שלושתם. (הצילומים שמורים במערכת)
השתתקתי.
נכנסתי הביתה המומה
לא ידעתי איך לפרש את מה שראיתי הרגשתי שחזיתי בסרט מופרע
אני זוכרת שנכנסתי הביתה והדבר הראשון שאמרתי לביתי הוא
שברגעים אלו ממש סבא נפרד ממני
שהוא לא יבוא יותר, הרגשתי שזה היה מסע פרידה
ואולי הסבר על ההמשך שלו.
וכך היה.
מאז הוא לא חזר.
למה בעצם כל הסיפור הזה?
כי משהו בטקס הזה שעברתי בשנה ההיא בעיקר לימד אותי שאין הסבר לכל דבר, שיש כל כך הרבה שאני לא מבינה, שלא תמיד אבין זה בסדר
לא את הסביבה, לא את היקום,
לא תמיד את האנשים, שהסיפורים ששמעתי בעבר מאנשים שקראתי להם "הזויים" אשכרה קורים
ואופס הנה גם אני הזויה
אני מאמינה שאני משהו קטן בתוך משהו ענק, לא יודעת מהו, לא מתיימרת להבין
זה גדול עליי להתעסק בזה
אנחנו לא יודעים הכל זה כבר ברור,
אבל אנחנו מקבלים סימנים בדרך, רמזים
אני מאמינה בזה בכל ליבי
אז אני אוספת את שלי אליי בסקרנות אוחזת בחוזקה כל רמז שמגיע, זה יכול להיות
מילים של שיר ששמעתי בדרך לעבודה, זה יכול להיות אדם שפגשתי אתמול במקרה. (שלא במקרה, זה כבר ברור לי לגמרי),
שכל אדם שנתקלתי בו בדרך שהרגיז אותי, שהקסים את יומי, שפגע בי, שריגש אותי, הוא חוט אחד ביצירה השלמה,
חלק מהלא נודע שלי, הוא היה שם כי כך צריך, מנסה לברר למה דווקא הוא ומה הוא העביר אליי, מה אני לומדת
ממנו, מה אני לוקחת ממנו לטובתי.
כבר יותר משנתיים שאני מנהלת את חיי בדרך הזאת בהתמסרות טוטאלית למתרחש, בלי לשאול למה?
מניחה לדבר הגדול הזה לנווט אותי, בצנעה, בהכרה ובהוקרת תודה
כבר הבנתי שאני מבינה שאני לא מבינה וזה מקליל.
ומה שבא ברוך הבא כך בדיוק צריך להיות
כתבתי את זה בעבר ואכתוב שוב ושוב ושוב
ואזכיר לכל אדם שאני פוגשת, את משנתה של אפי קרישנה
אדם צריך להזיז את סימן השאלה שלו,
זה משנה חיים
מלמה ככה?
ללמה? ככה.
והכל נראה אחרת, יותר פשוט, משחרר, כאילו יש עולם שלם להישען עליו, גם אם לא מובן, או נכון, או צודק...
אז אני אוספת את החוטים שנשלחים אליי
קולעת אותי בינהם, דרך הפשטות והלב הסומך
אני טווה לעצמי
את היצירה היפה בעולם
"החיים".
שבת של שלום❤
הבהרת המערכת:
• לכותבת אין שום הסמכה בשום דבר, היא אינה מתיימרת להוכיח כלום, רק לחשוף את מחשבותיה, אין נכון לא נכון, זה נכון לה, אולי למישהו אחר זה לא.
• אין לכותבת רצון לפגוע באיש, אם היא פגעה היא מתנצלת.
• אם רק הייתם מבינים כמה אני גאה בעצמי שאני זוכרת בכל פעם לשנות את התאריך העברי למרות שאני יודעת שאף אחד לא מתייחס לזה. אבל בחייאת בלי להציץ
מה התאריך העברי היום?
Yorumlar