אז למה לא בעצם?

בשיחה שהייתה לי עם האיש שאני אוהבת שאלתי אותו למה לא

למה בעצם אנחנו לא מצליחים לומר לאנשים שאנחנו הכי אוהבים או הכי משמעותיים בחיינו את שפע המילים הטובות ששמורות רק להם

אני קוראת הספדים ברשתות החברתיות, לצערי הרב גם שומעת אותם במו אוזניי יותר מידי פעמים בתקופה האחרונה, כואבת ומתרגשת עד עמקי נשמתי ותמיד עולה בי אותה השאלה

כמה מהמילים הכל כך יפות ומרגשות הכיר אותו אדם?

הרי לו הקרובים לנו היו קוראים את ההספדים שנכתבו עליהם לאחר מותם הם היו מסתובבים כטווסים מדושנים הכל היה נראה אחרת משהו בקשר היה מתהדק, נפתח מוביל לשיח חדש פתוח כן ואותנטי ממש משנה מסלול חיים

ואני שואלת למה

למה רק לאחר מותו של אדם יקר הסכר נפרץ, למה הוא לא זוכה בחייו לדעת כמה הוא אהוב ומבורך, כמה השפיע עלינו, כמה שינה או בנה את חיינו כמה הוא חשוב ויקר לנו

מה שווים הלייקים והלבבות והתמיכה הנפשית ברשתות החברתיות אם האדם הראוי למילים הכל כך מרגשות לא זכה להכיר אותן, לא ידע על קיומן אולי אפילו לא היה מזהה שנכתבו עליו

ולמה אני כותבת על זה?

אחד, ככל שאני כותבת יותר את המחשבות שלי הן מקדמות אותי לעשייה אז נכון שבשנים האחרונות כמה וכמה אנשים שהשפיעו עליי במהלך החיים קיבלו ממני "שיחה בהפתעה" בה שפכתי את ליבי את תודותיי הערכתי אהבתי שתי וערב כן, הם הודו לי עד עמקי נשמתם, אמרו שמעולם לא התרגשו כל כך, הרגשתי בנפשי את האושר שהענקתי את התודה והזכות בשתיקות הארוכות באנחות הרווחה

ועדיין..

מסתובבים בעולם הזה אנשים שאין להם מושג כמה הם חשובים ויקרים לי

אז אולי זה בכלל טור לעצמי אבל מה אני אגיד לכם... אני יותר מאשמח אם גם אתם תזיזו ת'תחת שלכם ותכתבו או תתקשרו ברגע הזה ממש לאדם אחד שהשפיע עליכם, שיקר לכם שבגללו אתם האדם שאתם ותגידו לו שומע/ת...את/ה האדם שהכי...

אתה הכי.

כי למה לא בעצם?