אושר – זה עניין של החלטה?

אם נפתח את המילון, אושר הוא סיפוק, שביעות רצון, מצב נפשי של הרגשה נעימה, נחת. מה שבעצם אומר שכמעט אין אדם שלא חווה אושר בחייו ובכל זאת אם ישאלו אותנו אם אנחנו מאושרים מעט אנשים יאמרו שכן.

בחדר קטן על מיטה 1 מתוך ארבע, עם כיסוי מרובעים, במבנה מאורך ושער אחד מברזל התחלתי לחלום, לא היו לי חלומות גדולים, רציתי לקבל סולואים בטקס יום שישי, רציתי שיגיע סופ"ש שני בשביל לצאת הביתה, רציתי שהילד שאהבתי יאהב אותי ולא את קרן,

רציתי שאבא יעבור עוד קורס כבאות במרכז בכדי שיוכל לבקר אותי ולהביא לי מלא ממתקים כדי שאוכל לחלק לשאר הילדים, רציתי שאמא תקנה לי חלבה מצופה שוקולד. רציתי ליוויס 501. כל החלומות התגשמו. אם מישהו היה שואל את הילדה ההיא אם היא מאושרת, היא לא הייתה חושבת פעמיים, התשובה הייתה כן.

וכך עם הבסיס הזה גדלתי, עם הידיעה שחלומות מתגשמים, אושר היה מנת חלקי, על פניו היו לי לא מעט סיבות להיות לא מאושרת אבל וואלה, לא יודעת לומר, זכורה לי ילדות מאושרת.

עם השנים החלומות שלי גדלו ויחד איתם עומסי החיים, "שלא אפשרו" לי להתעסק עם החלומות שלי וכך לאט לאט מצאתי את עצמי מפסיקה לחלום. לא שתכננתי להפסיק, זה פשוט קרה. נגמרו לי החלומות.

אני זוכרת את הימים שאני מקלפת תפוחי אדמה או לשה בצק לג'חנון (כן, כן לשה לא מעדנות ולא הג'חנון של עמוס) ואומרת לעצמי, שיש לי כל מה שאדם מבקש לעצמו, באמת, בית נעים משפחה טובה, ילדים בריאים, משרה נחשקת, אז איך זה יכול להיות שאני לא מסתובבת בעולם עם חיוך מאוזן לאוזן?

איך זה שאני לא מסופקת, אבל לא הייתי מסופקת, זו הייתה עובדה. למה, למה את לא יכולה להודות ליקום על כל מה שיש לך הייתי כועסת על עצמי, "מה את רוצה? יש אנשים שחולמים לחיות כמוך" היו אומרים לי קרובים,

אבל המחשבה הזו לא עודדה אותי, לא הרחיקה ממני את התחושה של החוסר סיפוק מחיי.

בשיחה עם אחותי לפני מספר שנים נשאלתי מתי הייתי מאושרת, איזה רגע אני זוכרת שהייתי בו מוצפת באושר? (לא אושר ילדים, לידה וכו'.. רק אלוהים יודע איך יש נשים שקוראות ללידה אושר אבל נעזוב את זה, כפרה עליכן לביאות שלי) ומצאתי את עצמי נוברת עד אחרון תאי בשביל למצוא לה תשובה מספקת ואז שלפתי זיכרון מאותו המבנה הארוך עם המיטה עם הכיסוי מרובעים, כל כך רחוק הייתי צריכה להפליג רק על מנת למצוא רגע אחד של אושר תמים אמיתי חזק ופשוט.

לא הצלחתי למצוא זיכרון אחד מהשנים האחרונות שימלא אותי ברגש, שיציף אותי, שאספר אותו בהתרגשות וזה היכה בי, ברגע אחד הכל הובן, אני מתנהלת כמכונה משומנת, כמעט רובוטית מתפקדת על צבא שלם, על גוף באוטומט אבל הנפש.. גורנישט.

והחלטתי לשנות. החלטתי להפסיק לברוח מהאושר שלי, להפסיק לספר לעצמי שאין לי זמן כי אני "עמוסה", החלטתי שאני לא מוכנה יותר לזוז מצד לצד באי נוחות, כשאני אומרת שלא טוב לי, החלטתי שאני לא צריכה להתנצל על זה שהחיים שלי "טובים" אבל אני לא מסופקת, החלטתי ללכת עם האינטואיציות שלי, הרי מאיפה מגיעה האינטואיציה אם לא מהקישקע מהמקום הכי עמוק בתוכנו, מהמקום שמחשב אותנו ומבין למה אנחנו מסוגלים, האינטואיציה היא התשובה לכל האמת הפנימית שלנו, היא מכירה אותנו יותר מכל אדם קרוב ככל שיהיה, החלטתי ללכת עם האינטואיציות שלי

וחזרתי לחלום.

החלומות שלי היו רבים ובכל החזיתות ואיתן ההשלכות. "זה נהדר השינוי הזה שלך, גמגם לי אדם שאני מאוד אוהבת ומעריכה, רק קחי בחשבון שאת הולכת "לדרוך" על הרבה אנשים עם השינוי הזה". אם יצירת אושר עבור עצמי, תגרום למישהו להרגיש רע עניתי, הוא לא צריך להיות חלק ממסלול חיי, אני סיימתי לספק אחרים על חשבון האושר שלי.

וכך היה, אנשים התרחקו מעצמם, פחות התאים להם להיות ליד האישה שיש לה פחות זמן אליהם, הרחקתי בעצמי אנשים שלא שמחו ביחד איתי בשינוי שלי, הרחקתי כל מי שערער לי את הביטחון, שלא גרם לי השראה, הרחקתי כל דבר שכיווץ לי את הבטן. החלטתי לעשות רק את מה שאני אוהבת ורוצה. החלטתי להיות אני, אותנטית, בלי לחשוב אם נכון או לא נכון, הורדתי מעצמי כל מסכה "שהגנה" עליי , שמתי עצמי בפרונט,

בלי לחשוב מה יגידו, בלי לחשוב מי יפגע, אני מבינה שזה יכול להישמע אנוכי, אבל למה לרצות להיות אנכי זה להיות אנוכית? אנכי זה אני, אני רוצה להיות אני. ככה פשוט. הורדתי את כל מסכות ההגנה והרגשתי הכי מוגנת שיש.

אז מה אני בעצם רוצה לומר, כפי שכתוב במילון אושר הוא סיפוק, ככל שנמלא את עצמנו בדברים שמספקים אותנו, יהיו לנו יותר רגעי אושר, זה לא צריך להיות משהו גדול, אפשר להתחיל מקטן, כמו לקום מהספה הנוחה ולרדת לים, נכון, למי יש כוח בסוף יום עבודה ו"עומסי החיים" לרדת לים, דווקא. דווקא בגלל זה לרדת, איזה אושר זה בריזה גלים ובירה, אז למה אנחנו לא עושים את זה יותר? אולי כי אנחנו מכורים לנוחות. אבל האם באמת נוח לנו?

אושר הוא פסיפס של רגעים טובים, אושר הוא פאזל, של הרבה "אושרים קטנים", אושר לא מגיע כמכלול, אושר לא מגיע אם לא מבינים שהוא חסר, אושר לא מגיע, הולכים אליו. קמים ועושים ויוצרים רגעים, אם לא טוב בבית משנים, מבקשים עזרה או קמים והולכים. אם לא נעים ליד חברים, אולי הם לא חברים, יש אחרים שישמחו באושר שלכם.

וחולמים חולמים חולמים

חולמים בענק חולמים בקטן חולמים בלי מעצורים, חולמים ועושים, לא רק מדברים, לא רק מקווים, לא מאשימים אף אחד, לוקחים אחריות על מלא מלא, אין אשמים, הרי אף אחד לא באמת יכול לקחת לנו את החלומות, הוא יכול להפריע בדרך, אבל סלילתה תלויה אך ורק בנו.

אל תפסיקו לחלום, זה מתגשם. אל תשאלו אותי מתי, זה תלוי בכם. או כמו שאומר הרב גפן "סוף העולם מתחיל - כשהפסקנו לחלום".