הייתי אמא נכונה.
באמבטיית קצף בריח קמומיל שטו ברווזים צהובים מגומי, וסירה מאוריגמי.
בחדרים היו פזורים עשרות "צעצועי יוקרה" מייד אין צ'יינה בחסות הבנק, בשידת הסלון ובחדר בארון עמדו ספרים.
במבי לא היה, גם לא סינדרלה. היה את ציון ממשפחת אומנה שאהב את בתיה, את העץ של סילברסטיין ואטלס
שסיפר את ילדותו במילים פשוטות שהעלו בנו חיוך ושיח. מחאנו כף כי "מי שטוב לו שישמח" ושלוש פינות לכובע
ושניים סינים עם כינור.
שיחקנו תופסת, מונופול, אהבנו מחבואים. מהקוטג' עשיתי תלתלים, עיניים ממלפפונים, חיוך מגמבה.
הייתי אמא נכונה, ילדים נקיים מסורקים, בגדים יפים. על הגז באופן קבע עמדו סירים. בלילות הייתי שרה
על דני ונורית והתפוח ועל יוסי המוצלח.
מלטפת שיער, מנשקת פנים, מסאז' בכפות הרגליים ונומה שטה עד שנרדמים.
הייתי אמא נכונה. כשהבנות בכיתה צחקו עליה, שנאתי אותן יותר ממנה. כשהמנהלת ויתרה על הילד שלי,
הייתי חולמת שאני שורפת אותה על אש קטנה ומחייכת…
ככה.
שיכאב לה לאט
הרבה והכי עמוק, כמו לנו.
כשהילדה התאהבה, התאהבתי בה מחדש, ראיתי בה משהו שלא ראיתי קודם, הצפות אושר.
כשפגע בה, צרפתי אותו אל המנהלת מסדנת הבישול האיטי שלי בתוספת עינויים אכזריים,
למען שמי הטוב אמנע מלפרט.
הייתי אמא נכונה, אבל בלילה כשאיש לא ראה, הייתי בוכה.
ויום אחד היא שאלה: "אמא איך זה שאת לא מחייכת?"
בלילה במיטה כשאיש לא ראה בכיתי, כמו שלא בכיתי מימיי, בכיתי את חיי.
הבנתי שאני אפילו לא מצליחה לזכור מתי הפסקתי לחיות והתחלתי לבכות.
הבנתי שאני אמא נכונה, רעיה נוחה, אשת קריירה מצליחה,
חברה טובה, אוזן קשבת לכל מי שרצה. הבנתי שאני הכל וכל כך הרבה, חוץ מעצמי.
הבנתי שאני אפילו לא יודעת מה אני רוצה,
אבל ידעתי שככה אני לא רוצה יותר.
הבנתי שברווזי גומי ואוריגמי לא מסתירים את הנפש. היא פורצת החוצה במבט קפוא, אטום, חדור משימה.
זהו. העצב בולט, הוא השתלט.
צרחתי לקירות, צרחתי בהרים, צרחתי כי רציתי להרגיש, רק להרגיש, לא משנה מה. נשבעתי לעצמי לא עוד.
וכך לאט לאט הורדתי מעצמי תפקידים. כבר לא שלושה סירים, ארבעה, אבל רק בשישי, עם שפע תבליני אהבה.
את הגרביים והבגדים הם למדו לברור מערימות הכביסה הנקייה שמסתירות את חדרי.
כבר לא רעיה,
רק שלושת רבעי משרה, לא מוכיחה, לא מבטיחה,
לאף אחד, כלום.
מלבד עצמי.